חג החוכה ולא חג המכבים

ראש הממשלה מנחם בגין נהג לדבר על חג המכבים, והמעיט לקרוא לו כנהוג אצלנו חג החנוכה. היה זה אך סימפטום לתופעה שימי חייה במקרה הטוב, כימי הציונות, קרי: מעט מעל 100 שנה. למעשה התופעה קיבלה את מימדיה האמיתיים במדינת ישראל המתחדשת.
המדינה עם הקמתה עמלה במרץ רב, ליצור זהות לאומית מגובשת חדשה ליהודים שהגיעו אליה מכל קצווי ארץ. אחד המרכיבים של זהות לאומית כזו הוא עבר לאומי היסטורי, הרואי היכול להוות מופת לקיום הישראלי עכשיו וכאן. אמנם החל מבנדיקט אריקסון ועד לשלמה זנד אנו מדברים על ישויות לאומיות כישויות "מומצאות" ובעיקר הן ממציאות היסטוריה משותפת ומלכדת, אך בכך רק מוכח שהיהודים אינם שונים מעמים ולאומים אחרים.
חג החנוכה כמעט ואינו מוזכר בכתבי הקודש היהודים התקניים. רוב חגי ישראל הם בעלי משמעות דתית, הם מצוינים בדרך כלל במקורות, ושומרי מצוות אף מצווים באופן ברור כיצד עליהם להתנהג בחגים אלו (בין היוצאים מן הכלל כמובן חג העצמאות). אפילו פורים קיבל קנוניזציה בספר תנ"כי.
חנוכה אינו כזה. הוא מוזכר פעמים ספורות בתלמוד וגם אז בהקשרים שעשויים להיראות לנו כיום משניים (האם מתחילים בנר אחד ומוסיפים כל יום או ההיפך, מתחילים בשמונה נרות ויורדים במשך הימים. או היכן יש להניח את החנוכיה הדולקת והתשובה – ליד החלו "שיראו הגויים"). אין עיון לגופו של חג. ספרי המכבים הוכרזו כספרים חיצוניים ותקופות ארוכות נחשבו לספרים אסורים בקריאה. כמובן שהזלזול בחג מתבטא בכך שאין יום שבתון במסורת החנוכה).
יש כאן אלמנט מפתיע, לעם ישראל יש מעט מאד אירועים היסטוריים בהם הוא יכול להתגאות, כפי שאפשר לעשות עם סיפור הגבורה, וההתקוממות שהיתה בסופו של דבר, סיפור הצלחה (שלא כמו המרידות כנגד רומא) ואשר הסתיים בהקמת מדינה יהודית עצמאית עצמאית היא ממלכת החשמונאים. מעניין לבדוק מה קרה, מדוע היתה ההתייחסות היהודית למכבים 2000 שנה כה מנוכרת ואיזה שינוי ארע במדינת ישראל.
את ההתעלמות התלמודית מהמכבים אפשר להסביר במספר אופנים: על פי פרשנות אחת, אפשר להבין הכל על רקע ההבנה שהתלמוד נכתב ונחתם בסוף תקופת החשמונאים, כאשר כבר היה ברור גורל המלכות החשמונאית, וגודל הרעה שהיא הביאה לעם ישראל. לכן בבושת פנים העלימו את התופעה מתולדות העם (גרסה זו מקובלת גם אצל החוגים הדתיים-לאומיים מבית המדרש של גוש אמונים).
תפיסה אחרת בודקת מי היו אחראים על כתיבתם ושימורם של כתבי הקודש, ומראה שהיו אלה החוגים שהיו מצויים בעימות חריף מתמיד עם המלכות החשמונאית והאקלים הממלכתי (חילוני-"מתיוון") שיצרה. כאן יש כבר שכר ועונש בכתיבת תולדות היהודים. גם זו אינה תופעה חדשה; למשל, את ספרי התנ"ך כתבו וערכו כנראה סופרי בית המלך דוד וצאצאיו, וכך, כמעט נעלם משה רבנו, מייסד האומה וקובע חוקיה מספרי האמונה ההיסטוריים ואילו דוד המלך הפך להיות "מלך המשיח".
משכנע יותר, ומעניין הרבה יותר, הסברו של פרופסור יהושע אפרון חוקר תקופת החשמונאים. הוא מתאר כיצד הנצרות בתחילת דרכה, ניכסה לעצמה את מורשת המרד המכבי, מתוך שאיפה לכרוך את ההיסטוריה שלה עם ראשית היהדות. "השגב של קידוש השם נועד לשמש מופת למרטירולוגיה נוצרית. גיבורי העלילה הוכנסו תחת כנפי הכנסייה. קורבנות הגזירות ולוחמי המרד נתקראו בשם 'מכבים', נאפדו בגלימה נוצרית ונספחו אל הפמליה של קדושיה. נתייחדו להם גינוני פולחן ויום זיכרון בלוח המועדים. ספרי החשמונאים נשתמרו בין אוצרותיה הרוחניים של הכנסייה, מהם ינקו השראה דרשנים, פייטנים ופרשנים ביזנטיים ולטיניים לאורך כל ימי הביניים" ("חקרי התקופה החשמונאית" אפרון). הסבר זה מבהיר גם כיצד נשמרו ספרים אלה בהיסטוריה לעומת לא מעט ספרים חיצוניים אחרים ("בן-סירא", "חנוך", "יהודית", "ספר היובלים", "צוואות השבטים") שלא קיבלו קנוניזציה במסורת היהודית, ואבדו כמעט לחלוטין. אפשר לפגוש עד היום בשיח הנוצרי התייחסות למושג "מכבי" כהשאלה לגבורה, לגודל ופאר, ורק אנו היהודים יודעים מאיזה מקור נשאב המושג, ומדוע.
עקב מלחמת הנצח (בניסוח של לייבוביץ') שהכריזה הכנסייה הנוצרית על היהדות והמחיר הנורא ששילמו היהודים במהלך ההיסטוריה על מלחמה זו, קל להבין עתה, את ההתעלמות המביכה מעיסוק במכבים, ונידוי ספריהם שנלפתו בחיבוק הדוב הנוצרי. רק כאשר החלה התחייה היהודית, ההשכלה ותולדתה הציונות, החלו מחפשי שורשי הגבורה הלאומית לחפש מיתוסים היסטוריים והנה נקרה לפניהם אחד אמיתי, ללא סילוף, ומפואר. אולי כדי שלא להכעיס מדי החלו להשתמש במושג החשמונאים במקום המכבים (זאת למרות שהספרים המנודים נקראו ספרי המכבים). רק ליהודה נשמר השם מכבי. הקושי בהסבר מרתק זה נובע מכך שאין הוא מסביר מדוע התלמוד, בן התקופה שלפני ובשחר הנצרות מתעלם כמעט לגמרי מסיפור הגבורה.
נראה לי שאת הסיבה האמיתית ליחס היהודי למכבים יש למצוא תוך חקר מהותה העקרונית של היהדות. העם היהודי הוא היחיד בתולדות העולם המבסס את התאגדותו הלאומית על בסיס רוחני ולא על בסיס אמפירי, של עולם הניסיון. מקובל לראות כמאפיינים אמפיריים לבני עם אחד מונחים כמו: טריטוריה משותפת, מנהיגות מוכרת משותפת, היסטוריה משותפת, תרבות משותפת, שפה משותפת, מנהגים משותפים וכיוב'. במונח רוחני כאן, אני מתייחס לאמונה של היהודים לאורך ההיסטוריה, בספר הספרים ולתחושת הסולידאריות הלאומית של אנשים שונים, שהם למעשה בעלי תרבויות שונות לחלוטין, שפות שונות, בחלקי עולם שונים, ושותפותם היחידה היא ההסתמכות על מצוות שהם מקבלים על עצמם מפני שנכתבו בספרי הקודש שלהם. אין עוד עם שהתאגדותו הלאומית היא על בסיס דומה. כך אפשר גם להבין את התופעה שהעם, אשר זהו בסיס התקשרותו הלאומית, לא התקשה לשרוד גם כשאיבד את כל המרכיבים האמפיריים המשותפים לבניו.
תרבות רוחנית זו העמידה לעצמה מנהיגות ואורחות חיים תואמים. המנהיגות הרוחנית הועדפה תמיד על מנהיגות פוליטית חילונית שנקרתה לעם בתקופה זו או אחרת.
הנביאים במקרא היוו את הסמכות העליונה עד למלוכה, וכשזו באה, החלו עימותים תמידיים בין הנביאים למלכים. הנביא שמואל כועס מאד על בני ישראל המבקשים מממנו להמליך עליהם מלך ("כי האלוהים ימלוך לכם" שמואל א', ח, ו). נתן הנביא מחציף פנים למלך דוד, "מלך המשיח", גיבורה האידילי של היהדות, על התנהגותו הבלתי מוסרית בפרשת אוריה החיתי ואף מודיע לו על עונשו. אפילו המלך עוזיהו שהוא מאהובי כותבי התנ"ך, והכתוב אינו חוסך בשבחים עליו ("עשה את הטוב בעיני ה'"), כאשר "גבה ליבו" וחשב שסמכותו גדולה מזו של מנהיג הדת ובעיצומו של טקס קודש נטל מידי הכהן הגדול את הקרבת הקורבן, שהיא פריבילגיה בלבדית של הכהן הגדול, וניסה להקריבו במו ידיו, מיד הוכה ע"י הקב"ה בצרעת, ובודד מן העולם עד יום מותו.
אין הדברים באים לבדוק כמובן את ערך האמת של סיפורים אלו. חשיבותם היא רק בכך שהעם היהודי קיבל אותם כדברי אלוהים חיים והם סימנו לו את דרכי חייו.
כדאי לבדוק גם את נושא המרידות של עם ישראל בארצו. אין קושי להוכיח שמרידות אלה פרצו אך ורק כתגובה על גזירות דת שהוטלו על היהודים. שלטון זר, דיכוי ועריצות פוליטיים, ואפילו נטל מיסים כבד, לא היוו מעולם סיבה מספקת להתקוממות.
לפני שניגע במכבים, כדאי להזכיר דוגמא מהיחסים של הישוב היהודי עם האימפריה הרומית. בשנת 63 לספירה הגיעה הממלכה החשמונאית לשיא השפל שלה, האחים המלכים הורקנוס ואריסטובלוס נלחמו איש באחיו על השלטון ביהודה. הם אף התייצבו בפני פומפיוס מצביא רומא שישב באנטיוכיה, בבקשת עזרה מהרומאים, כל אחד לשם הדברת אחיו. והנה מגיעה לסוריה משלחת שלישית שהיא המעניינת מכולן. זקני ירושלים באים לפני פומפיוס לומר לו שהם מאסו במלכים היהודים והזמינו אותו לבוא בעמו וליטול את השלטון בירושלים. רק תנאי אחד להם, החזרת סמכויותיהם של הכוהנים הגדולים. פומפיוס הנבון, קיבל את הצעתם וכך החל השלטון הרומי ביהודה. לאיש בעם ישראל לא הייתה בעיה עם איבוד העצמאות הפוליטית כל עוד נשמר חופש הפולחן וחיי הרוח.
זכור מאד הסיפור על רבן יוחנן בן זכאי. בעיצומו של המרד הגדול, עת טיטוס וצבאותיו צרים על ירושלים המנהלת מלחמת גבורה מופלאה של הקנאים (הנלחמים גם בינם לבין עצמם) מוצא רבן יוחנן בן זכאי את דרכו אל מחוץ לחומות, למחנה הרומאים (הוא משים עצמו כמת ותלמידיו מוציאים את גופתו לכאורה). הוא אומר לטיטוס "אין לי חלק ונחלה בקנאים, תנה לי את יבנה וחכמיה ואשב שם". טיטוס נענה לו. הקנאים נלחמו על עצמאות פוליטית מעול השלטון הרומי וזה לא עניין את רבן יוחנן כלל. בכל תולדות עם אחר היה אדם כזה זוכה להשמצות כבוגד משוקץ (יוסי שריד ז"ל טען בזמנו שגם גאולה כהן הייתה מכנה אותו כך לו חיה אז). והנה לתולדות עם ישראל נכנס רבן יוחנן כאחד מגדולי היהדות ולמעשה ממציליה. ההמצאה של ריב"ז (בן זכאי) שיש תחליף לבית המקדש והוא בית הכנסת ("מקדש מעט") ויהודים אינם מחויבים יותר בשם לירושלים שנחרבה אלא רק ברוחם ואיפשר ליהודים להסתובב בעולם אלפיים שנה ולשמור על צביון יהודי גם בלי מרכז טריטוריאלי פיסי.
זאת לעומת נניח, אלישע בן אבויה מגדולי החכמים, שהחל לשאול ולחקור בשאלות אסורות שהביאו פקפוק באמונתו, למרות שהמשיך להיות מליץ יושר ופרשן הגון להלכה היהודית, הוא נודה, הוחרם והוצא מכלל עם ישראל לנצח. הוא אף איבד את שמו ומכונה "אחר".

על פי אגדות מסורתיות, ספרי המכבים וקדמוניות היהודים (של יוסף בן מתתיהו), קדמו למרד החשמונאים מעשי גבורה וקידוש-השם מרשימים של דמויות חצי מיתיות שלא היו מוכנות לשתף פעולה עם גזירות הדת של העריץ היווני-סורי, המלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס ("המפואר" ביוונית), בסיוע משתפי פעולה יהודים-מתייוונים.
המרד המכבי עצמו פרץ בכפר קטן בפרובינציה (מודיעין), על ידי כהן גדול וחמשת בניו. על פי המסורת, הוא החל בהתפרצות אלימה שלהם כנגד טקס חילול קודש של יוונים ומתייוונים. מתתיהו שיצא למחתרת בהרים טבע את סיסמת המרד "מי לה' אלי". יש לשים לב, לא הייתה כאן קריאה לחירות או עצמאות פוליטית.
לאחר מות מתתיהו מנהל יהודה המכבי (לפי המסורת שמו מבטא את ראשי התיבות לסיסמא "מי כמוך באלים יי" למרות שמקור שמו הוא כנראה "מקבת" מעין פטיש ולכן שמו יהודה המקבי) סידרת קרבות מזהירה המגיעה לשיאה בגירוש גדודי יוון מארץ ישראל בשנת 164 לפנה"ס. בכ"ה כסלו בחנוכת בית המקדש המטוהר מחדש, ובביטול גזירות הדת ניתנה גושפנקא מפורשת להתגברות היהודית על היוונים. לאירוע זה נקשר הסיפור המיתי על נס כד השמן, סיפור שכולו הוא סיפור דתי. והרי זה פלא, החג נותר בתודעת הדורות הבאים (עד כמה שהתייחסו אליו), כחג החנוכה, חג בו מדליקים נרות לזכר נס כד השמן, ואין חוגגים בו למשל את הניצחונות המפוארים של יהודה. יתר על כן יהודה קבע את יום נצחונו הגדול ביותר, "יום ניקנור", על שם המצביא הסורי המפורסם שהובס על ידיו בקרב זה, כיום חג לאומי לדורות הבאים. כנראה שבמשך מספר דורות אכן נחגג החג ההרואי-לאומי הזה, אך בחלוף הדורות נשתכח (או הושכח) לחלוטין. הגבורה הלאומית נשתכחה.
אך הקרבות נמשכים. בשנת 160 לפנה"ס דמיטריוס השליט הערמומי החדש באנטיוכיה, שולח את גדול מצביאיו בכחידס בראש צבא גדול ליהודה. במקביל מודיע דמיטריוס לזקני ירושלים שכל דרישתו מהם שיהיו מסופחים לממלכתו, שיהוו חלק מהאימפריה שלו, שישב בירושלים נציב שידאג לגביית המיסים עבור אנטיוכיה, אך בענייני דת יהיה ליהודים חופש בלתי מוגבל. יהודה המבין יפה את משמעות הצעת דמטריוס, נואם בפני אנשיו על פי ספר המכבים ומתיר למי מה"חסידים" (כך כונו המורדים הדתיים הקנאים) שחש כי שלמה מלאכתו, לחזור לביתו, מבלי שייחשב לבוגד בעניין הלאומי. כמעט כל צבא יהודה פורש. נותרים מאות בודדות של נאמנים, כדי להמשיך את הלחימה כנגד שיעבוד לאומי. הם מובסים בקרב ויהודה המכבי נהרג במערכה.
כאמור, יהודה המכבי, הגיבור הגדול, כמעט ואינו מופיע בכתבים המסורתיים העוברים מדור לדור בעם היהודי. כך גם לא נכנסו כלל סממני הממלכה החשמונאית העצמאית והגאה שקמה לאחר הצלחת המרד, לתרבות היהודית.
קיימות ראיות נוספות רבות, אך, דומני שהמסר ברור, עם ישראל לתולדותיו בחל בגבורה הלאומית, זלזל בעצמאות ממלכתית והעלה במקומן על נס את חיי הרוח, קיום מצוות השם, ובמקרה הצורך את קידוש השם. הקוממיות הממלכתית היתה חשובה לו כקליפת השום, ולכן הוא ויתר עליה בקלות, וחי כה טוב בלעדיה מאות בשנים, הוא מעולם לא נזקק לחלקת אדמה מובהקת באופן פיזי כדי לקיים את לאומיותו.
עם ישראל בשובו לארצו, שאף ראשית לכל, להיות עם ככל העמים. עם עם טריטוריה מובהקת, לשון משותפת אחידה, מסורות תרבות והיסטוריה משותפות. הוא נזקק לכן כמו העמים אליהם דימה עצמו, לסמלים לאומיים מתחומי הגבורה ההרואית המחזקים את תולדות העם. התוצאה היא שתופעות ודמויות היסטוריות אשר במשך 2,000 שנות קיום בגלות נזנחו וכמעט אבדו לתרבות היהודית, פרחו לפתע וקיבלו היקפים ועוצמות חדשים המתאימים לצרכי הגיבוש הלאומי המתחדש. אפילו תבוסות היסטוריות קשות הפכו לסיפורי גבורה לאומיים (מאין די אחרים), מצדה, ומרד בר כוכבא הם דוגמאות אחדות למיתוסים כאלה. אפילו ביום השואה מרבים אצלנו להזכיר דווקא מיתוסים של גבורה.
נושאים כמולדת, הקרבה עצמית, צבא ומדינה הפכו להיות הדבק הלאומי היחיד של עם ישראל. הושקע מאמץ אדיר להעלים את המרכיב היהודי מסורתי בלאומיות הישראלית החדשה.
על הרקע הזה יש להבין את תחיית מיתוס המכבים במדינת ישראל הצעירה.
המחיר שאנו משלמים בתמורה לגיבוש לאומי מיתי זה הוא כבר נושא לדיון מסוג אחר. כך גם השאלה הכבדה ביותר המכבידה עלינו: באיזה אופן "העם ככל העמים" במדינת ישראל הוא המשך אותנטי של העם היהודי ?